עברתי תהליך עמוק ומשמעותי של חיבור, חקירה וריפוי.
כשהתבקשנו לכתוב את הכוונה האישית, נתבקשנו לעשות זאת מיד – לפני שהמוח יתחיל לסנן, לייפות או לתרץ.
הבנתי כמה פעמים בעבר הכאב האמיתי שלי הוסתר מאחורי שכבות של מחשבות, תירוצים והגנות.
אבל דווקא כששחררתי את הצורך לנסח או להסתיר – עלתה האמת הפנימית.

התבוננתי בכאב, ולראשונה לא ברחתי ממנו.
במקום להילחם בו, הסכמתי להרגיש אותו עד הסוף.
כשהשוויתי אותו לכאב בעולמות אחרים בתוכי – מקבילים או קודמים – הבנתי שהוא קטן לעומת העוצמות שכבר התמודדתי איתן.
זה העניק לי פרופורציה, חמלה ואומץ.

הבנתי: אין צורך לברוח מהכאב.
כשנותנים לו מקום – הוא מתחיל להשתנות.
הוא לא שולט בי – אני פוגשת אותו ממקום אחר.

במהלך המדיטציה, הרגשתי חיבור למקור כוח פנימי – כזה שלא תלוי באף אדם או נסיבות.
התחברתי לתחושות הגוף, לנשימה, לחום ולקור, לשקט ולרעש, ודרכם – לעצמי.
הרגשתי את הנפש מתהפכת, הפחדים עולים, והבטן מתכווצת – כי ככה זה כשמתמודדים באמת.
אבל במקום לברוח, נשארתי שם.
מול השדים, מול המחשבות, מול האמונות שכבר לא משרתות אותי.

הבנתי ששער הריפוי נפתח לא דרך הכחשה – אלא דרך נוכחות.
דרך ההסכמה לראות, להרגיש, לדעת.
רגע לפני שפתחתי את העיניים, ידעתי:
היקום בעדי.
יש לי דרך לרפא, לבנות, ליצור.
והיום – נפתחה הדרך.